האם שפות מייצרות התנהגות כלכלית מכוונת לעתיד? עדויות ניסיוניות להשפעות סיבתיות

אז איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שנתיים? על מחשבות חיוביות ותכנון העתיד

החודש חגגתי יום הולדת. בפגישת קפה עם עידו, חבר טוב ממושב מקסים שבשרון הצפוני הוא לפתע שאל, "אז איפה את רואה את עצמך בעוד שנתיים?". ככלכלנית התנהגותית שמתמחה בחקר עתיד העבודה אני מעודדת אנשים להפסיק את הדחיינות ולהתחיל לתכנן את העתיד שלהם כבר היום, לכן זה הפתיע אותי כשלא היתה לי תשובה מיידית. "למה אתה שואל?," שאלתי רק מכיוון שלא היתה לי תשובה אחרת. "כי זה ראש השנה ויש לך יומולדת, זה זמן טוב לחשוב על דברים". ואז זה התחיל להטריד אותי. איך זה שאין לי תשובה שקופצת מייד כשעולה השאלה? איך זה שהתרגלנו מאז פרוץ הקורונה להסתפק במועט לתכנן רק את הטווח הקצר? – לשרוד. לנחם את עצמנו ואחרים במשפטים כמו 'העיקר הבריאות' ו'פרנסה טובה'? זה הנורמלי החדש שכולם מדברים עליו?

הסתפקות במועט מעולם לא היתה הדרך שלי לחיות את החיים. כזאת אני, חרוצה, תחרותית, שאפתנית, מתאמצת בכדי לחיות את החיים שהכי מתאימים לי. להתפרנס מעבודה שיש בה חדוות יצירה. רגע לפני משבר הקורונה הצלחתי לסגור שיתוף פעולה עם רשת מועדוני זאפה ובאפריל הייתי אמורה לעלות במופע חדש עם השחקן והקומיקאי דביר בנדק. לוח ההרצאות שלי היה עמוס בהדרכות לארגונים, הספר שכתבתי נמכר לארגונים וגם ליחידים וכבר תכננתי לרדת למהדורה שנייה. אלא שאז ביום אחד בחודש מרץ, העולם התהפך והייתי צריכה להבין מה עושים עכשיו. ראשית הדחקתי, אני זוכרת את הפגישה עם דביר במסעדת התרנגול הכחול בתל אביב כשלושה ימים לפני שהכריזו על הסגר הראשון. כשהוא אמר "את מבינה שהמופע לא יוכל להתקיים", עניתי, "אין מצב". למחרת, כשקיבלתי את הטלפון מזאפה והודיעו שהמופע יאלץ להידחות, כמעט פרצתי בבכי, עבדנו על המופע כשלושה חודשים. אבל ככל שעבר הזמן הצלחתי לתכנן את הטווח הקצר, נתתי הרצאות בזום והמשכתי לעבוד על המחקר. אני גם מעורבת כיועצת בפרויקט מורכב - לא הרגשתי אבודה. ככל שמשבר הקורונה העמיק התחילה לחלחל בי ההבנה שזה כנראה ייקח קצת זמן. אבל כמה זמן? איש לא יידע.

כשחזרתי הביתה מהפגישה עם עידו, היתה זו שעת ערב ובחדשות הכריזו על שלום חדש עם האמירויות המאוחדות. לא יכולתי להאמין על ההפתעה החדשה בתוך חוסר ההיגיון של השנה האחרונה. למרות שהערב היה חם במיוחד, יכולתי ממש לחוש משב רוח רענן ותקווה לימים טובים שעוד יבואו. כאילו מישהו נשף בעורפי והיה החלטי כשאמר "תשמעי, ימים טובים יבואו".

בתפקיד האחרון שלי כשכירה ניהלתי את פעילות חברת אבטחת המידע העולמית של מק'אפי בישראל. הסניף הישראלי היה מצוות לקבוצה שנקראה 'המזרח התיכון', המנהל הישיר שלי היה ערבי-צרפתי שהתגורר בדובאי, הוא דיבר וכתב בשלוש שפות בצורה רהוטה והיה אולי אחד האנשים החכמים שפגשתי. כך גם כל הקולגות שלי מהמשרד בדובאי שהיו הראשונים שהתייעצתי איתם תמיד בעניינים מקצועיים והפכו במהלך השנים לחברים מאד טובים. בפגישות באיסטנבול, באתונה ובווגאס, שוחחנו על הקונפליקט הערבי-ישראלי שעל ערימות של ראקי ואוזו שנהגנו לערבב עם אשכוליות וקוביות קרח, נראה כל כך פשוט, אולי אפילו טיפשי. סיפרתי להם על ישראל, הם סיפרו על נופים עוצרי נשימה וחיים ראוותניים באמירויות. דמיינו 'מזרח תיכון חדש' וימים שבהם נוכל לבקר אחד את השני, ניסע ביחד לטיולים. אני לא בטוחה שאף אחד מאיתנו יכול היה להאמין ש 12 שנים מאוחר יותר כל זה יוכל להתקיים.

את הבוקר למחרת פתחתי במדיטציה. חדר השינה שלי פונה למזרח. מרפסת שמש מרווחת יוצאת מתוכו והשמש עולה כמו כדור אש לשמיים. "הנורמלי החדש" שלי הוא בהרגל שסיגלתי לעצמי מאז תחילת משבר הקורונה: את הבקרים אני משתדלת לפתוח בישיבה על שטיח קטן, עם כוס קפה ביד. השעה 6 בבוקר, הכלב הכנעני שלי המיטיב והטוב כתם יושב לצידי. אני עוצמת עיניים מתמכרת לשקט ומנסה לנקות את כל המחשבות מהראש. בבוקר הזה כשעצמתי את העיניים יכולתי לראות את עצמי מרצה, בבורג' חליפה - הבניין הגבוה ביותר בעולם. יכולתי לראות את החברים הוותיקים שלי, מגיעים להרצאה שלי. יכולתי לפתע לדמיין שאני מסיימת לכתוב את הספר החדש, מוצאת מוציא לאור שמתרגם אותו לשפות רבות.

בפגישה עם עידו השבוע באותו בית קפה מוקף בעצים גבוהים בשרון הצפוני, ביקשתי שיישאל שוב. "למה?", עידו היה סקרן. "כי עכשיו יש לי תשובה". עניתי.

 ואז הגיעה ההודעה על סגר שני. אולי זה ישמע לכם מטורף אבל כמי שעוקבת אחרי תנועת ההאטה, (תנועה שיוצאת נגד האובססיביות של העולם המערבי להישגיות, רווחים ומיצוי הזמן ומעלה שאלה עקרונית בנוגע לצורה הטובה ביותר לשימוש בזמן), שמחתי לקראתו. הוא מאפשר לי את הזמן ואת המרחב ליצור את החיים שאני רוצה לחיות. באופן ספציפי זה אומר שאת השבועות הקרובים אקדיש לכתיבה נמרצת. בכדי להימנע מדחיינות אפילו שמתי לעצמי דד ליין לסיים את הכתיבה הראשונה עד יוני 2021. ואם אתם לא כותבים אבל מתעניינים בעתיד העבודה ונהנים לקרוא את הניוזלטרס הזה, בוודאי תמצאו עניין בספר"Bullshit Jobs: A theory" של האנתרופולוג והאנריכסט דיוויד גרייבר שהלך לעולמו מוקדם יותר החודש. הספר שמתמקד בפרדוקס שמייצר עולם העבודה המודרני (עובדים יותר מרוויחים פחות), מעלה סוגיות מהותיות שמאפשרות לנו לדמיין עתיד שבו בזכות האוטומציה והגלובליזציה, נעבוד לא יותר משלוש, ארבע שעות ביום, בעבודות שהן משמעותיות עבורנו. גרייבר במידה רבה הוא ממשיך דרכו של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, אבי אסכולת הכלכלה הקיינסיאנית, שחזה שהטכנולוגיה תתקדם לקראת סוף המאה ה 20 באופן שבו משרות רבות יתייתרו. הוא ניבא שבעולם טכנולוגי מתקדם במדינות מערביות כמו ארה"ב ובריטניה אנשים יעבדו רק 15 שעות בשבוע(!). נראה שעם הקידמה הטכנולוגית והבינה המלאכותית, עולם העבודה החדש בהחלט מסוגל לכך. באופן מפתיע – דבר הפוך קרה. הטכנולוגיה גויסה למציאת דרכים כדי לגרום לכולנו לעבוד עוד יותר שעות ואילו השכר במקרה הטוב לא עלה. בספרו, גרייבר מסביר את הפרדוקס וטוען שהקיום היחידי של עבודות הבולשיט מתאפשר בשביל לשמור על 'הסדר הטוב', ההיררכיה ושלטון המעמדות בארגונים. אין בה שום תועלת כלכלית לארגון. עובדים רבים שרואיינו על ידו טענו שהם יודעים שמדובר בעבודות שאין בהם ממש. מבחינת המוטיבציה שלהם, הם טענו שהם עובדים בעבודה שמשעבדת את זמנם. היא אמנם עוזרת להם לסגור את החודש אך אינה משמעותית לא בעיניהם, גם לא בעיני קולגות בארגון. הם העידו על עצמם שהם מיותרים בארגון. מדובר בעבודה שיש בה ערך כלכלי אבל אינה מתגמלת אותם מהבחינה הרגשית.  

בהרצאות שאני נותנת, אני תמיד אומרת שהטכנולוגיה היא לא הגורל שלנו - אנחנו הגורל שלנו, ושחדשנות ויצירתיות מתחילות בדמיון.

 אז עכשיו אני רוצה לבקש מכם לעצום את העיניים ולנסות לדמיין: איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שנתיים? קחו את הזמן של הסגר לחשוב על כך, ואם תרצו להתחיל לחשוב ביחד אני כאן. מוזמנים ליצור קשר באימייל חוזר

 שנה טובה וגמר חתימה טובה.